במבט חולף ולא ממוקד, המדבר נראה כמו סיומו של תהליך בן אלפי שנים. שאריות של סלעים קוסמיים, שפוררו על ידי הזמן והשחיקה של שרשרת אינסופית של רגעים, שהולכים וקטנים ונתונים לחסדי הרוח שמעיפה את הגרגרים לשמיים. תהליך יצירת ההרים נבלם, היופי האלגנטי והמסוכן של דברים שמגיעים לקיצם.

אבל הבוקר המדבר נראה אחרת. זה חייב להיות כך. הוא עולם של אפשרויות, של פוטנציאל: עתיד, לא עבר, שנוצר על ידי אלפים רבים של שילובים אפשריים של הגרגרים - שנישאו על ידי הרוח או ביד האדם, לעבר משהו חדש. ים של חול אנטרופי ממתין למחווה, לפעולה, לדחיפה כדי לארגן את עצמו מחדש בעיצוב שיש לו משמעות, גיאומטריה ויופי.

הלבנטה Hybrid לא מפחדת מהפרשי הגבהים של עשרה או חמישה עשר מטרים שמופיעים באופן בלתי צפוי בדיונות במקום זה או אחר. בגוונים של כחול על חום-צהבהב, המנוע נראה כאילו הוא חי, נוהם, כמו ספורטאי במאמץ מרבי, כמו חיה שמתמודדת עם הקשיים של הטבע ואז מתגברת עליהם. בתוך המכונית, לעומת זאת, הרושם הוא של ספינת תענוגות. היא מתגלגלת על עקומות גאוס רכות ואינסופיות ונוגסת בהן, וכשאני מגיע לשיא הדיונה אני רוצה להסתכל לאחור. 

השמש עולה כעת והקרניים האופקיות שלה חוצות את החול העולה מהגלגלים האחוריים. כאן נראית הדוגמה, ספירלה מוזהבת שעולה מהחול ועוברת דרך המעגלים, ואני רואה צורות שהן יופי טהור, מיומנות קליגרפית כמו זו של המדינה המארחת אותנו. ברגע זה נראה כי אלפי חלקיקים מרחפים מצאו את מקומם המדויק: הרמוניה חדשה. מנדלה של יופי ועוצמה.

אני נאחז בתמונה זו לפני שהיא נמוגה מיד לאחר מכן. היא תוליד משמעות. אני מביט שוב קדימה ועל קו האופק אני רואה כיפה עגולה כהה המגיחה. היא מתרוממת לאט ואלמלא העובדה שהשמש היא כעת עגולה, הייתי חושב שזהו כוכב אחר המברך את העולם. 

רחוק יותר מזרחה מגיחה כיפה נוספת והן מתרוממות יחד לאט, מגיעות לשמש ומכסות אותה, כמו ליקוי חמה של טכנולוגיה והליום. שני כדורים פורחים מלאי אוויר חם משחקים בעצמה של הקוסמוס ושל הלבנטה שלנו. הכול נראה באילו הוא מסתובב, נע לכיוון מסוים, מצייר אורביטלים מושלמים. 

כאן, בעולם, בבוקר הזה, קיים רק מלוא כוחו של הטבע, ויש שתי דרכים לחצות את המרחב. ריקוד של טכנולוגיות מעל הקו המעוגל של כדור הארץ, שהוא בתורו מתעורר ונראה צעיר, יפהפה, טהור.

מדדי זיהום