דמיינו עמק שטוח המפסיק להתפתל. בעוד ארבעה קילומטרים תגיעו לסכר המסמן גבול. העמק שמולכם נותן תחושה של סוף העולם, ומזכיר לכם צמתי מסחר ופונדקים עתיקים. מעליכם מתרוממים ההרים, עם שלג גבוה יותר מקומתו של אדם. ההרים הם "פיז ברנינה", "פיז קווטרואלס", "פיז מורטל" ו"סקימה דה סאוסאו" – ופסגותיהם מציירות קו זועף שמעבר לו ניתן לראות שמים בצבע כחול פרוסי, צבעו של החלל העמוק, כי האוויר שם למעלה דליל.  

אם תחזירו את מבטכם אל הקרקע, תראו כביש המתפתל בתדר זהה לזה של העמק. אולי זו הסיבה שקוראים לו "כביש העמק". אמור להיות כחול אחר מימין, עם גווני הירוק של אגם ליביניו, ואכן הוא שם. אבל הוא קבור תחת שמיכה של שלג המכסה גם שכבה של קרח. משמאלכם, חומות של אבן מגינות על הכביש שהרים שלמים מונחים עליו. כשמבטכם עובר אל מתחת לחומות, מה שאתם רואים נראה כמו סרט, והנוף מתעורר לחיים.

אז בואו נסכם: הרים בחוץ, גבול לפניכם, אגם קפוא מימינכם, כביש מתחתכם, מכונית סביבכם.

אני רק לחישה. אתם, מצד שני, חיים את זה.