כשאתם פוסעים עליו, שלג שאיש לא נגע בו נדחס בקול פיצוח רך. גם הצליל נחשף לכל הטוהר מסביב, והחלל הריק מתכווץ. אבל בואו נלך אל מעבר לצליל. בואו נחוש את הגוף. אתם מטפסים במעלה ההר בנתיב המוביל אתכם. האוויר רענן ויבש ואינו נכנס בחדות אל השפתיים. במקום זאת, בכל נשימה אתם טועמים את השמש. מולקולות הגלוקוז המורכבות מתפרקות, והמאמץ שלכם מקבל חיים חדשים. כל צעד הוא מדידה של המרחק שאתם עוברים. אתם אנרגיה, אתם חיים.

מתחת למסלול שיצרו עקבותיכם נמצא כביש החותך כסכין את גבו של ההר שעליו אתם מטפסים. אתם שולחים אליו מבט ואינכם רואים דבר, מקשיבים לו ואינכם שומעים דבר. אתם ממשיכים ללכת, עיניכם עצומות, החשיכה צבועה בגווני כתום. עור פניכם הוא מגש לשמש, והצליל היחיד הוא עדיין זה של השלג היבש והריחני הנכבש תחת כפות רגליכם.

ואז, כמו כלי נגינה המשמיע צליליו לאחר הסולן, התפרצות של מיתרים מסתחררת ואז נרגעת. רפרוף רב עוצמה, עצבני אך מפגין שליטה מושלמת, כמו האקרובטיקה של צרעה. הקצב שלכם מתגבר כי אתם מזהים את הצליל ואת מקורו ואת הזעם האלגנטי שלו. קודם הייתם ממש בתוכו.

המיתרים נשמעים שוב, עם אותו להט אך בעוצמה גבוהה יותר. זהו הרגע שבו עיניכם נפקחות ואתם מסתובבים: מבטכם תופס את חרטומה הגבוה והגאה של מכונית המבצעת סיבוב בגודל סיכת ראש. הנהג נוסע לאורך איזון מילימטרי בין שליטה לחופש. תודות למנוע ולכוח הצנטריפטלי והצנטריפוגלי, אין כאן סכנה אלא הזדמנות: מי שנוהג יכול להתענג על סיבוב ההגה באופן המנוגד לאינטואיציה בכיוון הנגדי. צמיגים של ארבעים סנטימטר גולשים על השלג ומחליקים אותו כמו מכחול ציירים עם צבעי טמפרה. הנהג מתאחד עם התנועה, עם היחס בין כמויות הריקנות והמלאות שהטבע סידר ליצירת הנוף. להתאחד. זו הדרך להתחבר אל כוח המגיב כל כך מהר שהוא נדמה כחי – חיית פרא או הוריקן הממהר לחלוף על פניכם ומותיר אחריו צליל שהפיזיקה קוראת לו אפקט דופלר.

הוא יגיע אל הפסגה לפניכם, אבל גם אתם צריכים לתת פורקן לסוסים שבתוככם.